Mirkevet HaMishneh Avodah Zarah 6 – מרכבת המשנה עבודה זרה וחוקות הגוים ו‏ – Mishneh Torah

רמב״ם

פירוש

פרק ששי(א) העושה אוב או ידעוני ברצונו בזדון, חייב כרת, ואם היו שם עדים והתראה, נסקל. היה שוגג, מביא חטאת קבועה:
כיצד מעשה האוב, זה שהוא עומד ומקטיר קטורת ידועה, ואוחז שרביט של הדס בידו ומניפו, והוא מדבר בלאט בדברים ידועין אצלם, עד שישמע השואל כאילו אחד מדבר עמו ומשיבו על מה שהוא שואל בדברים מתחת הארץ, בקול נמוך עד מאד, וכאילו אינו ניכר לאוזן אלא במחשבה מרגיש בו:
וכן הלוקח גלגולת המת ומקטיר לה ומנחש בה, עד שישמע כאילו קול יוצא מתחת שחיו שפל עד מאד ומשיבו, כל אלו מעשה אוב הן, והעושה אחד מהן נסקל: (ב) כיצד מעשה הידעוני, מניח עצם עוף ששמו ידוע^א בפיו, ומקטיר, ועושה מעשיות אחרות^ב, עד שיפול כנכפה וידבר בפיו דברים שעתידין להיות. וכל אלו מיני עבודה זרה הן. ואזהרה שלהן מנין, תלמוד לומר^ג ״אל תפנו אל האובות ואל הידעונים״ (ויקרא י״ט:ל״א): (ג) הנותן מזרעו למולך ברצונו בזדון, חייב כרת, בשוגג, מביא חטאת קבועה, ואם עשה בהתראה ועדים^ד, נסקל, שנאמר ״אשר יתן מזרעו למולך מות יומת עם הארץ ירגמהו באבן״ (ויקרא כ׳:ב׳). ואזהרה שלו מנין, תלמוד לומר ״ומזרעך לא תתן להעביר למולך״ (ויקרא י״ח:כ״א), ולהלן הוא אומר ״לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש״ (דברים י״ח:י׳):
כיצד היו עושין, מדליק אש גדולה, ולוקח מקצת זרעו ומוסרו לכומרין^ה עובדי האש, ואותן הכומרין נותנין הבן לאביו, אחר שנמסר בידם, להעבירו באש ברשותן^ו, ואבי הבן הוא שמעביר בנו על האש ברשות הכומרין, ומעביר אותו ברגלו^ז מצד לצד אחר בתוך השלהבת. לא שהוא שורפו למולך, כדרך ששורפין בניהם ובנותיהם לעבודה זרה אחרת, אלא בהעברה בלבד היתה עבודת זה ששמו^ח מולך. לפיכך העושה עבודה זו לעבודה זרה אחרת חוץ ממולך, פטור: (ד) אינו חייב כרת או סקילה עד שימסור^ט למולך ויעבירו ברגלו באש דרך העברה. מסר ולא העביר, העביר ולא מסר, או שמסר והעביר שלא דרך העברה, פטור. ואינו חייב עד שימסור מקצת זרעו ויניח מקצתו, שנאמר ״כי מזרעו נתן למולך״ (ויקרא כ׳:ג׳), מקצתו ולא כולו: (ה) אחד זרע כשר ואחד זרע פסול, אחד בניו ובנותיו ואחד בניהם ובני בניהם, על כל יוצאי יריכו הוא חייב, מפני שהן זרעו. אבל אם העביר אחיו או אחיותיו או אבותיו, או שהעביר עצמו, פטור. העביר אחד מזרעו והוא ישן, או שהיה סומה^י, פטור: (ו) מצבה שאסרה תורה היא בניין שיהיו הכל^יא מתקבצין אצלה, ואפילו לעבוד את י״י, שכן היה דרך^יב עבודה זרה, שנאמר ״ולא תקים לך מצבה אשר שנא י״י אלהיך״ (דברים ט״ז:כ״ב). וכל המקים מצבה, לוקה:
וכן, אבן משכית האמורה בתורה, אף על פי שהוא משתחוה עליה לשם, לוקה, שנאמר ״ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה״ (ויקרא כ״ו:א׳). מפני שכן היה דרך עבודה זרה^יג, להניח אבן לפניה להשתחוות עליה, לפיכך אין עושין כן לי״י. ואינו לוקה עד שיפשוט ידיו ורגליו על האבן ונמצא כולו מוטל עליה, שזו היא השתחויה האמורה בתורה: (ז) במה דברים אמורים, בשאר הארצות^יד, אבל במקדש מותר להשתחוות לי״י^טו על האבנים, שנאמר ״לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה״, בארצכם אין אתם משתחוים על האבנים, אבל אתם משתחוים על האבנים המפוצלות במקדש:
ומפני זה נהגו כל ישראל להציע מחצלות בבתי כנסיות הרצופות באבנים, או מיני קש ותבן, להבדיל בין פניהם ובין האבנים. ואם לא מצא דבר מבדיל בינו ובין האבן, הולך למקום אחר ומשתחוה, או שוחה על צדו ומטה, כדי שלא ידביק פניו באבן: (ח) ^טזהמשתחוה לי״י על אבנים המפוצלות בלא פישוט ידים ורגלים, אינו לוקה, אבל מכין אותו מכת מרדות. אבל לעבודה זרה, אחת השתחויה בפישוט ידים ורגלים או השתחויה בלא פישוט ידים ורגלים, משעה שיכבוש פניו בקרקע לה^יז, נסקל: (ט) הנוטע אילן אצל המזבח, או בכל העזרה, בין אילן סרק בין אילן מאכל, אף על פי שעשה אותו נואי^יח למקדש ויופי לו, הרי זה לוקה, שנאמר ״לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח י״י אלהיך אשר תעשה לך״ (דברים ט״ז:כ״א). מפני שזה היה דרך עבודה זרה, נוטעין אילנות בצד מזבח שלה, כדי שיתקבצו שם העם: (י) ואסור לעשות אכסדראות של עץ במקדש כדרך שעושין בחצירות, אף על פי שהוא בבניין ואינו עץ נטוע, הרחקה יתירה^יט, שנאמר ״כל עץ״ (דברים ט״ז:כ״א), אלא כל האכסדראות והסככות^כ היוצאות מן הכתלים^כא שהיו במקדש, של אבן היו, לא של עץ:רמב"ם מדויק, מהדורת הרב יצחק שילת (ירושלים, תשפ"א) עם תיקונים, כל הזכויות על המהדורה הדיגיטלית שמורות לעל־התורה. למבוא למהדורה לחצו כאן.
ספר המדע מוקדש לזכר נשמות דב ומרים הוכשטיין ז״ל על ידי בתם גילה פוס ובניהם מיכאל, שאול, ובן ציון הוכשטיין

הערות

^א בא׳ ובב1 היו״ד מנוקדת בפתח, וכ״ה בפיהמ״ש סנהדרין ז, ז בכ״י רבנו, ופירש רבנו שם ש׳ידוע׳ הוא שמו של העוף.

^ב ד (מ׳מעשיות׳): מעשים אחרים. אך הצורה בפנים היא כמו ׳מאכלות אסורות׳.

^ג ת2 (מ׳תלמוד׳): שנאמר. וכך ד (גם ק).

^ד ד (גם ק) [מ׳בהתראה׳]: בעדים והתראה. אך בכתבי⁠־היד כבפנים.

^ה ד: לכהניהם. וכן פעמיים לקמן. שינוי מאימת הצנזורה.

^ו ד: ברשותו. אך ההמשך סותר זאת.

^ז ד: ברגליו. אך בכתבי⁠־היד כבפנים, והוא מלשון ״יעברו ברגל״ (תהלים ס״ו:ו׳) עם כינוי הגוף.

^ח ד (מ׳עבודת׳): עבודה זו ששמה. אך ׳מולך׳ אינו שם העבודה אלא שם הנעבד.

^ט בד׳ נוסף: בנו. אך בכתבי⁠־היד לית.

^י ב1, ת3: סומא. וכך בכל מקום במשנה בכ״י רבנו, אך אולי הוא השתמש בשתי הצורות.

^יא ד (מ׳שיהיו׳): שהכל. אך לשון הפנים מתייחסת לייעודה.

^יב בד׳ (גם ק) נוסף: עובדי. אך בכתבי⁠־היד כבפנים.

^יג ד (מ׳עבודה זרה׳): עובדי כוכבים. אך אין נרמז לכינוי הרמז ׳לפניה׳ דלקמן, ושיבוש הוא מ׳עכו״ם׳.

^יד בגליון ד: נ״א המקומות. אך רבנו נקט ׳ארצות׳ בגלל לשון ׳בארצכם׳ שבכתוב.

^טו בד׳ לית. אך בעניני עבודה זרה ראוי להדגיש גם את הדבר המובן.

^טז בד׳ נוסף: כל. ואין בכך צורך.

^יז בד׳ לית. אך ההדגשה היא בגלל האמור לעיל ג, ז.

^יח ד: לנוי. ע׳ לעיל ג, י הערה 12. ובאשר לתוספת הלמ״ד (גם אצל ק) – במשנה עבודה זרה ג, ד בכ״י רבנו: ״אין אומרין נעשה מרחץ נואי לאפרודיטי״.

^יט בד׳ נוסף: היא. ואין בכך צורך.

^כ ד: והסבכות. אך סבכה היא בגד לכיסוי הראש (ע׳ משנה שבת ט, ה), ואילו סככה היא גג הסוכך (ע׳ משנה נזיר ז, ג).

^כא ד: הכותלים. אך ריבוי כותל – כְּתָלים.

(א) העושה אוב וכו׳. בשער אפרים שאלה פ״ט הניח בצ״ע דהא ידעוני אין בו מעשה והלח״מ הרגיש בה ותירוצו דוחק. והנכון דרבנו פסק בזה כריש לקיש ועי׳ מל״מ פ״ד מהל׳ שגגות ה״א וכבר קדמו הגאון מורנו העשל כמבואר בברכת הזבח פ״א דכריתות עיי״ש ועיין לח״מ פ״א מהל׳ שגגות ה״ד בד״ה בעל ידעוני במעשה. והיינו מ״ש רבנו לקמן ה״ב כיצד מעשה הידעוני וכו׳ ומקטיר ועושה מעשים דמה שמקטיר חשיב מעשה אבל מודה רבנו דהנחת העצם בפיו לא חשיב מעשה כי איננו מדבר בשעת שימת עצם כדפירש״י
ומ״ש רבנו כיצד וכו׳. עיין בהשגות ובלח״מ ומגדל עוז ופשוט בכונת הראב״ד דמפרש מבין אצילי ידי המת ובהכרח הוא בבית הקברות גם נראה דמפרש הא דמשני הש״ס היינו דורש אל המתים כדתניא זה המרעיב וכו׳ ההבדל הוא המרעיב אבל אידי ואידי בבית הקברות עמ״ש. (ג) כיצד היו עושין. עיין כ״מ ולח״מ והנכון דרבנו למד זה מירושלמי פ׳ ד׳ מיתות מי״ג וה״ג ר׳ נסה בשם רבי אלעזר לעולם אינו מתחייב עד שימסרנו לכומרים ויטלנו ויעבירנו. העבירו כדרכו מהו. תני היה מושכו ומעבירו. תני העבירו ברגלו פטור ר׳ אלעזר בי ר׳ שמעון מחייב. אחד המולך ואחד שאר ע״ז ראב״ש אומר אינו חייב אלא למולך בלבד ואינו חייב אלא על יוצאי ירכו. אמר רבי יוחנן טעמא דראב״ש מהכא לא ימצא בך בגופך לא ימצא מעביר. והכרתי אותו מקרב עמו לרבות שארי ע״ז בכרת. עונש מנין מזרעו נתן למולך מות יומת. והוא שהעביר עצמו לא ברגלו הוא עובר מפני שהעביר את עצמו אבל אם היה מושך וכו׳ ומעבירו חייב. מה היא דראב״ש העבירו ברגלו פטור בהוא דאעבריה מזקר ע״כ. פי׳ דשואל איזהו העברה כדרכו ומפרש שהאב מושך את הבן ומעבירו לבן ע״ג האש בתוך השלהבת אבל אם העבירו ברגלו דהיינו שנושא האב את הבן והולך עמו פטור וראב״ש מחייב משום דמעביר עצמו [כדאיתא בש״ס בבלי דף ס״ד המעביר עצמו פטור וראב״ש מחייב] והא דקאמר אינו חייב אלא על יוצאי ירכו לאו למעט העביר עצמו אלא לאפוקי מעביר בן שאינו מזרעו. ואר״י טעמא דראב״ש דמחייב מעביר ברגליו משום העביר עצמו דדרש לא ימצא בך דה״ק לא ימצא בגופך מעביר. ופריך והוא שהעביר עצמו לא ברגלו הוא עובר ומ״מ חשיב כדרכו וחייב. ומדחה מפני שהעביר עצמו חשיב כדרכו לגבי עצמו משא״כ לגבי בנו חשיב שלא כדרכו אלא א״כ מושכו ע״ג האש ולזה מסיק דהא דראב״ש העבירו ברגלו פטור היינו שהעבירו ע״י קפיצה מעבר לעבר דנמצא אין כאן משום מעביר עצמו וגם על הבן פטור דבעינן כדרכו דהיינו מושכו ומעבירו כמ״ש וקי״ל כת״ק.
ולפ״ז מפרש רבנו סוגיית הבבלי מסכים עם הירושלמי וה״ק היכי דמי כדרך העברה ואמר אביי שרגא דלבני. ורבא אמר כמשוורתא דפוריא חשיב כדרכו כדפירש בערוך ערך שוור שמעבירין צורת המן תוך האש ממש משא״כ הך דאביי דשרגא דליבני חשיב שלא כדרכו ודלא כפירש״י דפי׳ דברי רבא כמשוורתא דפוריא דרך קפיצה דהא מבואר בירושלמי דקפיצה חשיב שלא כדרכו ופטור על עצמו ועל בנו לראב״ש אלא כפי׳ הערוך שיהיה תוך האש לגמרי או ע״ג האש כפירוש מושכו ומעבירו משא״כ מעביר ברגלו דהיינו שרגא דליבנא פטור פי׳ שורה של אבנים והמדורה משני צדדין [ודלא כפי׳ מהרי״ק גדר מזה וגדר מזה דכה״ג מודה אביי דפטור אלא] דאין הפסק והאב עובר ברגליו ע״ג שרגא דליבני [ובנו בידו] בין שתי המדורות פוטר רבא דכה״ג מקרי מצד האש ולא ע״ג האש ובתוכו והיינו דתניא כוותיה דרבא משום דלא משכחת העבירו ברגליו אלא א״כ ע״ג שרגא דליבני דהעברה דקרא איננו שרפה אלא העברה בעלמא והאיך ילך האב תוך המדורה ע״ג גחלים ורגליו לא תכוינה אלא ודאי שעובר במקום שאין המדורה בוערת כמו על שרגא דליבני והמדורה משני צדדין והיינו נמי דפסיקא ליה בירושלמי והוא שהעביר עצמו לא ברגלו הוא עובר ומדחה דדוקא משום שהעביר עצמו חשיב כדרכו משא״כ על בנו פטור כשהאש מן הצדדים אלא א״כ האב הולך ברגליו [ע״ג שרגא דליבני או שהולך בצד מדורה ארוכה] ומושך את בנו ומעבירו ע״ג המדורה הוא דחייב.
ובזה נתבארו דברי רבנו דמ״ש ואותן הכהנים וכו׳ ואבי הבן וכו׳ הוא מימרא דר׳ נסה. ומ״ש רבנו על האש לאפוקי שרגא דליבני דאביי דה״ל מצד האש. ומ״ש רבנו ומעבירו ברגליו לאפוקי קופץ שבירושלמי ומ״ש רבנו בתוך השלהבת היינו שוורתא דפוריא דרבא דלא פטרה הברייתא העבירו ברגל אלא כשלא משך והעביר את הבן ע״ג האש אלא בין המדורות משא״כ כל שמעביר את בנו כדרכו והאב הולך בצד האש חייב דבלשון הברייתא הן בבלי וירושלמי העבירו ברגל היינו שאינו מושכו ומעבירו ביד אבל כשהולך ברגליו ומושכו ביד ומעבירו מעבר לעבר בתוך השלהבת ודאי חייב שאין ההעברה ברגל אלא ביד ובמכוון נקיט רבנו ברגליו לאפוקי שלא נפרש כפירש״י וזה ברור. ומ״ש רבנו לפיכך וכו׳ מתפרש כמ״ש הכ״מ כיון שאין זה מקטיר ועיין במנין המצות שכתב רבנו בהדיא דמולך הוא ע״ז והא דקאמר הש״ס תנן כמ״ד מולך לאו ע״ז הוא מפרש רבנו דה״ק דוקא מולך אבל בשארי ע״ז חשיב העברה עבודה שלא כדרכה ודלא כמ״ד מולך דקרא היינו כל ע״ז והבן. (י) אלא כל האכסדראות. עיין בהשגות ובכ״מ והנה בגמ׳ סוף פ״ק דתמיד פריך ומי הוו אכסדראות בעזרה וכו׳ אמר רב חסדא באכסדראות של בנין וכפי הנראה דהראב״ד מפרש דה״ק ר״ח בנין קבוע שרי אלא עראי הוא דאסור ולזה קאמר הראב״ד דלשכת העץ בית היה ר״ל בנין קבוע דשרי והוקשה לו בימה דהקהל וגזוזטרא דאינן קבועין ותירץ דלשעתה מותר ולא אסרה תורה אלא בנין עראי שבתמידות דומיא דאכסדרה. ובאמת סברת הר״א הפוכה דודאי בנין קבוע דמי טפי לנטיעת אשרה. ותו דסותר דברי עצמו דבפ״א מהל׳ בית הבחירה ה״ט תירץ הראב״ד דלשכת העץ היתה בעזרת נשים אלמא דמודה הר״א דבנין קבע אסור ועיין מ״ש רבנו פ״ה מהל׳ בית הבחירה ה״ט עזרת נשים היתה מוקפת גזוזטרא וכו׳ דמשמע שהיתה מוקפת תמיד ולא לפי שעה והא דתנן בפ׳ החליל ומתקנין שם תיקון גדול ובגמ׳ מאי תיקון גדול וכו׳ והקיפוה גזוזטרא והתקינו שיהיו הנשים יושבות למעלה עיי״ש בפירוש המשנה לרבנו דמפרש שהתיקון הוא שגזרו בכל שנה שישבו הנשים למעלה ולא שעשו גזוזטרא בכל שנה. אלא דרבנו מפרש הא דאמר ר״ח באכסדראות של בנין ר״ל של אבנים וכמ״ש המפרש וכן כתב התוס׳ יו״ט ולפ״ז גזוזטרא של עזרת נשים של אבנים היתה. וסובר רבנו דדוקא בנין קבוע שמחובר לקרקע דומיא דבית וה״ה אכסדרה קבוע דהיינו בית הוא דמרבינן מן כל עץ דדומה קצת לנטיעת עץ וזהו שכתב רבנו וסככות היוצאות מן הכתלים דחשוב תלוש שחיברו לקרקע משא״כ להביא שידה תיבה ומגדל לעזרה שרי וניחא בימה דהקהל שאינה מחוברת לקרקע כמ״ש ח״א פ״ג מהל׳ חגיגה ה״ז.
ומה שתמה הכ״מ למה השמיט רבנו לא תעשה דבית תמהתי דבית היינו אכסדרה שהזכיר כשמחובר לקרקע אלא דסובר רבנו דבית ואכסדרה אע״ג דאסורין דבר תורה אין לוקין עליהן כיון דנפיק מריבוי כל עץ ולא נתפרש בתורה לאו אלא בנטיעה דמחובר מעיקרו וכה״ג נקרא בירושלמי לא מחוור. ועיין מ״ש רבנו פ״ח מהל׳ בית הבחירה ה״א כת הולכת למזרח והשמיט במכוון לשון המשנה מהלכין באכסדרה דמשמע של עץ וכדמסיק רב חסדא בבנין אבנים ומ״ש רבנו פ״ד מהל׳ בית הבחירה הי״ג שתי קלונסאות של ארז וכו׳ צ״ל שלא היו מחוברים בבנין. ומה שהקשה הראב״ד מלשכת העץ לק״מ דאין הכרח דלשכת העץ היתה בנין עצים עיין בתוס׳ יו״ט פ״ה דמדות מ״ד ועיין מ״ש פ״א מהל׳ בית הבחירה ה״ט.בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו

הערות

Rambam

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון